האלימות רק הולכת ונהיית יותר אלימה והמצלמות רק הולכות ונהיות יותר טובות והסרטים רק הולכים ונהיים יותר קשים כאילו אם נצלם את האלימות מספיק מקרוב נוכל לפטור את עצמנו ממנה. אבל כמו שפותחים אטום ומוצאים בו כלום ככה אין עדשה שמסוגלת לעשות זום שיכול להראות לנו איפה נמצא הכאב.

על החוף בטלפון רותם שואל אותי אם אני מאמין בתיקון. אם אני מאמין שיש תכלית טובה לחוויה האנושית, אי שם מעבר למעגל הזה של חיים ומוות. אני רוצה לומר כן אבל…

ואני אדם אחר כל כך. והסרט כולו אור אבל כמו אור של כוכב שמנצנץ מזמן עבר לתוך ההווה. הוא לא של כאן. בתווך של החלל שבין חי למת. זוכר אותו בעל פה מוכן לדקלם את שוטינג סקריפטו ואין איך לדמיין את הפעם הראשונה שהאהבה הזו זורמת לי אל האישון. אור שפוגש לראשונה את העיניים שחיכו לו כל החיים. 

כל החברים בגילי (אף אחד–אפילו הגדולים ביותר—לא נשאר בן 17 לנצח) איילת אמיר נוגה רועי והחלום של העבר (כמו שחלומות) רחוק כל…

היום בצהריים ראיתי את ׳פרידה׳ הסרט האיראני מ2011. מושבת מרוב שפעת בחדר מוחשך ישבתי שעתיים וראיתי (לראשונה מזה הרבה זמן) קולנוע טהור. מילה קשה ״טהור״ כולה תורות גזע אבל אין אחרת: העדינות הסבלנות הכאב האהבה הבלתי נסבלת. לפני ארבעה חודשים ארזתי תיק הישרדות לראשונה בחיי כי חמינאי שיגר 200 טילים בליסטיים על הבית שלי ועכשיו אני רואה אותם איראנים בשר ודם מספרים את אותו הסיפור שאני מכיר כ״משפחה״. אבא עושה טעויות של אבא אמא עושה טעויות של אמא ילד עושה…